Menu
מהרדיו הישראלי האונלייני בוקע ג’ף בקלי מבצע את הסמית’ס, בקאבר מצמרר שלא הכרתי. פתאום לדימויים האלה שנערמים על הקירות אצלי בסטודיו יש פסקול והכל מתחבר לרגע אחד. ואני נזכר בעבודה שראיתי במומה לפני שנים, שם שר טים אבא של ג’ף ב”שיר לסירנה” והקול שלו מלווה עבודת וידאו פשוטה ומדויקת שריגשה אותי עד דמעות.
המילים מהרדיו חזקות, קשות, קודרות. עכשיו אני כותב אותן על הקיר וחושב על הפצע ומעשה האמנות. כשלמדתי צילום בירושלים שאלתי את עצמי אם צריך כל כך לכאוב כדי ליצור, אפילו זוכר שיחה קרובה כזו עם אחת המדריכות במכללה. האם אמנות באה רק מפצע פתוח, מדמם? זה חייב להיות כך? מה המצולות האפלות שאליהן צריך לגשת, ואיך. נדמה לי כשמסתכל על העבודות שלי לאורך השנים שתמיד התעסקתי בזה כך או אחרת. אז כשהייתי סטודנט שיר כזה נתן. לי קול זועק ופצוע, מדמם, שהוא לא שלי, כדי לדבר את מה שאצלי. ואולי גם לא להרגיש לבד בעולם. היום אני מביט שם ורואה דוק של מלנכוליה שאני יכול להתחבר אליו מבלי לצלול לעומק החשיכה, כמו להסתכל על צלקת של פצע ישן ברוך, בסלחנות. בהבנה שהצלקת הזו תלווה אותך תמיד, וזה גם בסדר. אפילו בסדר גמור. ככה גם בצילומים. תלמידה שלי לעברית שמכירה אותי כבר שנתיים וגילתה לאחרונה שאני גם אמן ביקשה להסתכל באתר שלי ואמרה לי – איך לא רואים עליך שזה מה שיש בפנים, כל האופל הזה (לא זוכר באיזו מילה היא השתמשה בגרמנית אבל לא חסרות כאלה…) – כשאתה עם החיוך והנתינה והסבלנות שלך שם כל הזמן
בתמונה הראשונה: ארתור תרז, צלם נערץ ומקור השראה עצום בשבילי, בפורטרט עצמי כפול 1957/1995, שרק עכשיו גיליתי (מתוך ספר שלו שקניתי לאחרונה בעיקר בגלל צילום אחד איקוני ופשוט שמופיע שם: נער ועץ בסנטרל פארק ,1965). בהמשך עוד צילומים מהסטודיו השבוע, נהנה מהרומנטיקה של הצילום בעידן החדש (שהחליפה את שעות ההמתנה בחדר החושך), פורש את ההדפסות שמגיעות מגולגלות מהדפוס, ופעם ראשונה מסתכל בדימוי הגדול. ועוד כמה רשמים
Jeff Beckley’s voice erupts from the Israeli radio station online playing in the background. It’s a cover of The Smiths, a chilling performance that I did not know. Suddenly these images that accumulate on the walls of my studio have a soundtrack and everything comes together for a moment. I reminisce about a work I saw at the MOMA years ago, in which Tim Buckley, Jeff’s father, sang “A Song for the Siren.” His voice was accompanied by a simple and precise video work that moved me to tears.
The words on the radio are strong, harsh and gloomy. I write them on the wall and think about the wound and the creative process. When I studied photography in Jerusalem, I asked myself whether it takes so much pain and suffering to be creative. I even remember such a conversation with an instructor at the college: Does art only come from an open, bleeding wound? Must it be so? What are the dark depths that need to be accessed, and how? It seems to me when looking at my works over the years that I have always been preoccupied with this question in one way or another.
When I was a student, a song like that gave me a screaming, wounded voice, which, while not mine, expressed what I felt within. And maybe let me feel less alone in the world. Today, I can observe such a song… I can see a thin layer of melancholy and connect to it, without diving into the depths of its darkness. It is like looking at the scar of an old wound, with forgiveness and mercy, with the understanding that this scar will always accompany you, which is fine. I can live with that. The same applies to my photographs. A Hebrew student of mine, who has known me for two years and recently discovered that I’m an artist, asked to look at my website. She told me that it was impossible for her to see in me what I hold in my art, all this darkness (I don’t remember what word she used but there are many words for darkness in German), when I know you as such a smiling, patient and quiet person.
First photo below: Arthur Tress, an admired photographer and a huge source of inspiration for me, in a double self-portrait 1957/1995, which I discovered in his book that I recently bought (mainly because of one iconic, simple photo of a boy in Central Park from 1965).
Below are more photos from the studio this week: enjoying the romance of photography in this new era (which replaced the hours of waiting in the darkroom), unfolding the prints that came rolled up from the printer, looking at an image printed big for the first time, and a few further impressions.
