Klipa log week 6 יומן קליפה שבוע  

Klipa log week 6 יומן קליפה שבוע Text in Hebrew and English & Images טקסט ודימויים


איפשהו בתת מודע שלי יושבים שבילים, קורי עכביש שנטווים מזכרונות, הבלחות של תמונות, עולם חזותי שמצתרף לו כמו פאזל ענק וקולות וריחות שנצברו עם השנים. זה העולם שממנו אני יוצר וגיליתי שהקורים והסבכות האלה מפתיעים אותי כל פעם מחדש ובתקופה הזו בברמן נוספו תילי תילים של קורים וקשרים. יונה וולך כתבה ש”תת הכרה נפתחת כמו מניפה” וכנראה צדקה, ובשיר של אלי אליהו שהדפסתי ושמתי על השולחן “קרוב באותה המידה אל המוות ואל הלידה, אני יודע כי לא יפתר הגוף ולא תגלה לי הרוח את סודה. והנה אמי קמה והולכת, ואני מביט בגבה והנה בתי צוחקת את צחוק העולם הבא”. כשראיתי את האישה עם התינוק השמנמן על גבה בפתיחה של הסטודיו הסתקרנתי, אני לא תמיד שואל ומפתח שיחה בקלות אבל בפורמט כל כך ביתי ונעים כשאני מארח אצלי- העזתי והיה משהו בחיוך של האמא שאיפשר את זה, ישבתי על הספה ושאלתי לשם של התינוק. אהרון היא אמרה או כמו שגרמנים מבטאים אארון, אין שם ה. לקח לי כמה שניות לעשות עיברות לשם הגרמני ולתת לצמרמורת בגב לחלחל. וואו אמרתי לה, זה השם של אבא שלי, אהרון. הנה פה התמונה שלו וגם פה. אמרתי ובאמת איכשהו בזמן הזה שהוא ראש השנה ויום הפטירה שלו ובחפירה פנימה בברמן הנוכחות שלו גדלה והצטברה על קירות הסטודיו. “הוא מת לפני שלושים ושלוש שנה אבל הרוח שלו נוכחת בתערוכה הזו”, אמרתי לה, מביט בתינוק עבה הלחיים, וקצת חושש ממה שאמרתי לאישה זרה גרמניה שאני לא מכיר. יש רגעים כאלה שהדברים נופלים כמו דומינו ופתאום נראה שיש איזו תוכנית בכל הבלאגן, שדברים לא קורים סתם, לפחות חלק מהזמן. לא יודע איך לקרוא לזה וזה גם לא חשוב אבל מה שחשוב לי זה לקחת את הרגעים האלה ולהתבונן, להתרגש ולנשום פנימה. כך גם היה ביום שביקרתי עם בן הזוג בבית הקברות בקטוביצה מחפשים את הקבר של דודה רבא בין סבכי השיחים הפולנים ומצבות מתפוררות. אולי פעם ראשונה שמישהו מהמשפחה שלנו הגיע לשם לחפש את הקבר הזה, וכשחזרנו אחי ששמו האמצעי על שם הסבא הפולני סיפר לי שנולד לו באותו היום בן בכור
אני אסיר תודה שהיה לי זמן ומקום לטוות עוד ועוד בתוך תקופה כל כך לא פשוטה ומאתגרת בעולם, ולא לוקח את זה כמובן מאליו. אני כבר בדיסלדורף חזרה כותב את הפוסט-פוסט הזה ומקווה למצוא דרך להמשיך לכתוב ולשתף, אפילו מתוך השיגרה, גם שם נטווים קורים, יום יום. צריך רק להתבונן בהם


Somewhere in my subconscious lie paths, cobwebs woven from memories, flickers of images, a visual world that comes together like a giant puzzle, and sounds and smells that have accumulated over the years. This is the world that I create from. I have discovered that these webs and trusses surprise me time and time again. During this time in Bremen, new strings have been added to the webs and knots. Yonah Wallach, the Israeli poet, wrote that the “subconscious opens like a fan,” and she was probably right. I printed a poem by Eli Eliyahu, another Israeli poet, and placed the text on the table. He writes: “Equally close to death and birth, I know that the body will not solve and the spirit will not reveal its secret to me. And here my mother stands up and walks, and I look at her back, and here my daughter laughs the laughter of the next world.”

When I saw a woman with a chubby baby on her back at the studio opening, I was intrigued. I do not always develop conversations easily but it was such a homey and pleasant environment and I myself was hosting, that I dared to ask. And there was something in the mother’s smile that allowed it, so I sat down on the couch. “Aaron,” she said, the way that Germans pronounce it. It took me a few seconds to make the connection to the Hebrew name, and to let the chills in my back pass through me. “Wow.” I told her that this was my father’s name, Aharon. Here is a picture of him, and here, too. Somehow during this period of the Jewish holiday of Rosh Hashanah (which marks the Jewish New Year and the date that he died), and through the excavation within myself, his presence has grown and accumulated on the walls of my studio in Bremen. “He died 33 years ago but his spirit is present in this exhibition,” I told her while looking at her chubby-cheeked baby, a little apprehensive of what I had just told a German stranger. There are moments like this when things fall into place, like dominoes. Suddenly there seems to be some plan in all this mess — a sense that things don’t just happen, at least some of the time. I don’t know how to call it and it doesn’t matter much but it’s important for me to observe these moments, to get excited, be touched, and breathe in. It was the same that day when I visited the cemetery in Katowice with my partner, searching for my great Aunt’s grave among the thickets of Polish bushes and crumbling gravestones. It was maybe the first time that someone from our family had come there looking for this grave. When we returned home my brother (whose middle name is the name of our Polish grandfather) wrote that he had just become a father; his firstborn son was born that day.

I am grateful that I had the time and space to weave more and more during a complex and challenging time in the world. I do not take it for granted. I’m already back in Düsseldorf writing this post, and hope to find a way to continue writing and sharing, despite returning to the routine of daily life. We also weave webs there, every day. One only has to observe them.